יש משברים שמתפרצים ברעש גדול, ויש כאלה שמחלחלים לאט, כמעט בלי כותרות, עד שהנזק כבר עמוק. משבר המשכנתאות שמסתמן כעת בארצות הברית שייך לסוג השני — ומי שמשלם את המחיר הראשון הוא מי שגם כך חי על הקצה.
נתונים חדשים של הבנק הפדרלי של ניו יורק, שנכללו בדוח החובות והאשראי למשקי הבית לרבעון הרביעי של 2025, מציירים תמונה מדאיגה: שיעור הפיגור במשכנתאות — כלומר, תשלומים שלא שולמו 90 יום ויותר — בקרב משקי הבית בעלי ההכנסה הנמוכה ביותר זינק מכ־0.5% בשנת 2021 לכמעט 3% בסוף 2025. בתוך פחות מארבע שנים מדובר בקפיצה של כמעט פי שישה. במקביל, בקרב בעלי ההכנסות הגבוהות התמונה הפוכה: לפי הדוח, שיעורי הפיגור שם נותרו נמוכים במיוחד, ברמות שנחשבות היסטוריות.
הדפוס הזה מעורר אצל לא מעט כלכלנים ואנשי תקשורת תחושת דז’ה־וו. מישל סינגלטרי, עיתונאית כלכלה בוושינגטון פוסט שמסקרת לאורך שנים את מצוקות משקי הבית בארצות הברית, מזהירה כי השילוב בין פגיעה בשכבות החלשות לבין שקט יחסי בצמרת מוכר היטב מן העבר. “כך זה נראה לפני 2008,” היא כתבה. “הכול נראה בסדר — עד שפתאום כבר לא.”
נתונים חדשים של הבנק הפדרלי של ניו יורק, שנכללו בדוח החובות והאשראי למשקי הבית לרבעון הרביעי של 2025, מציירים תמונה מדאיגה: שיעור הפיגור במשכנתאות — כלומר, תשלומים שלא שולמו 90 יום ויותר — בקרב משקי הבית בעלי ההכנסה הנמוכה ביותר זינק מכ־0.5% בשנת 2021 לכמעט 3% בסוף 2025. בתוך פחות מארבע שנים מדובר בקפיצה של כמעט פי שישה. במקביל, בקרב בעלי ההכנסות הגבוהות התמונה הפוכה: לפי הדוח, שיעורי הפיגור שם נותרו נמוכים במיוחד, ברמות שנחשבות היסטוריות.
משבר הדיור של 2008 היה טראומה לאומית: מיליוני אמריקאים שאחזו במשכנתאות שלא התאימו ליכולתם הכלכלית איבדו את בתיהם, והמערכת כולה נגררה לסחרור. לפי נתוני הבנק הפדרלי של שיקגו, בין 2007 ל־2010 בוצעו בארצות הברית כ־3.8 מיליון עיקולים. הממשל הפדרלי נאלץ להתערב, לקדם תוכניות הקלה וללחוץ על מלווים לפרוס חובות — אבל ההתערבות הגיעה עבור רבים מאוחר מדי.
אחר כך הגיעה מגפת הקורונה, עם גל פיטורים נוסף ואי־ודאות שהקפיצו שוב את הלחץ על בעלי משכנתאות. גם אז הונהגו הקלות, הוקפאו תשלומים זמנית ונפתחו מסלולי סיוע. אלא שכעת, כשגל ההקלות מאחור ושוק העבודה מתקרר, סימני האזהרה חוזרים — בעיקר באותם אזורים ואותן משפחות שהרזרבות שלהן דקות מלכתחילה.
כאשר הבנק הפדרלי של ניו יורק ניסה להסביר את הפער בין בעלי הכנסות גבוהות לנמוכות בכל הנוגע לפיגורים, הוא הצביע על גורם מרכזי אחד: שוק העבודה. שיעור האבטלה הכללי עדיין אינו גבוה במיוחד, אך מאחורי הממוצע מסתתרת מציאות לא אחידה: לפי הדוח, כשני שלישים מן המחוזות בארצות הברית חוו עלייה בשיעור האבטלה המקומי, וכחמישה אחוזים מן האוכלוסייה חיים במחוזות שבהם האבטלה עלתה ביותר מ־1.6 נקודות אחוז. במקביל, מספר המשרות הפנויות ירד לכ־6.5 מיליון — ירידה חדה בתוך שנה אחת — נתון שמיתרגם לתחרות גבוהה יותר, לשכר שנלחץ מטה ולסיכון מוגבר לכל מי שתלוי בהכנסה חודשית רציפה כדי להחזיק בית.
כאן נכנס לתמונה מרכיב נוסף, פחות מספרי אך לא פחות מסוכן: הפחד. רוס לוין, מנהל בכיר בארגון “שורשי האנושות” הפועל בתחום הדיור והחינוך הפיננסי במדינת מרילנד, אומר שהבעיה אינה מתחילה בהכרח בפיגור עצמו — אלא במה שאנשים עושים כשהוא מתחיל. “הרבה אנשים נמנעים מלהרים טלפון מתוך פחד,” הוא מסביר. “התעלמות ממכתבים, הודעות דואר אלקטרוני ושיחות מהמלווה רק מחמירה את המצב. תקשורת היא קריטית.”
הפחד הזה גם פותח דלת לניצול. לוין מתאר מקרים שבהם בעלי בתים שנקלעו למצוקה נפלו קורבן לתרמיות “הצלת בית”: גורמים שהבטיחו להקטין תשלומים או למחזר הלוואות תמורת תשלום גבוה — ולעיתים אף הנחו את הלווים להעביר את התשלומים אליהם במקום למלווה. באחד המקרים, זוג ממרילנד איבד 25 אלף דולר לרמאים. לדבריו, הנוכלים מאתרים קורבנות בעזרת מידע ציבורי על פיגורים, והופכים את המצוקה האישית למכרה זהב.
על רקע זה, סינגלטרי מגדירה את הנתונים של בעלי ההכנסה הנמוכה כ“קנרית במכרה הפחם” — סימן מקדים לכך שמשהו עמוק יותר עלול להתקרב. גם הבנק הפדרלי של ניו יורק מסכם בלשון זהירה אך ברורה: מצוקה פיננסית מעמיקה בקרב משקי בית באזורים בעלי הכנסה נמוכה.
במילים אחרות, הכלכלה האמריקאית ממשיכה להתנהג כמו האות קיי: שכבה אחת מצליחה להישאר יציבה ואף להתחזק, בעוד השכבה התחתונה נשחקת. בשוק הדיור הפיצול הזה מופיע כעת במלוא העוצמה בנתוני הפיגורים — וההיסטוריה מלמדת שכאשר התחתית נסדקת, הזעזוע אינו נשאר שם לאורך זמן.
ולכן, האזהרה הפעם מגיעה מוקדם יותר מהאש: משקי בית שמרגישים שההחזר החודשי מתחיל לחנוק, חייבים לבדוק מחדש את היחס בין תשלום המשכנתא להכנסה, לא להתעלם מהודעות מהמלווה, ולפנות לסיוע מקצועי מוכר לפני שהפיגור הופך למדרון. כי משברים שמתחילים בשקט נוטים להתגלות בקול רם מדי — כשכבר קשה לעצור אותם.
