דמיינו חיפוש אחר בית ראשון, עם שתי אפשרויות בלבד על השולחן. האחת: בית בקליפורניה, סמוך לבתי ספר טובים, שוק עבודה חזק ותשתיות מפותחות — במחיר חציוני של כ־906,500 דולר, עם החזרי משכנתה שהתייקרו בכ־82% מאז ינואר 2020. השנייה: בית דומה בטקסס, במחיר חציוני של כ־353,700 דולר בלבד — אך כזה השוכן באזור הנתון לסיכון גבוה להוריקנים, שיטפונות ולעיתים גם שריפות. זו איננה השוואה תיאורטית; זו הדילמה היומיומית של מיליוני אמריקאים, כאשר משבר הדיור פוגש את שינויי האקלים חזית מול חזית.
לדברי פרופסור איביס גרסיה מאוניברסיטת טקסס A&M, מומחה לתכנון עירוני, ארצות הברית “אינה מתמודדת היטב” עם ההתלכדות הזו. המספרים מגבים את התחושה. בשנת 2024 איבדה קליפורניה 239,575 תושבים — ההגירה היוצאת הגדולה ביותר מכל מדינה בארה״ב. הגורם המרכזי: יוקר הדיור. מחיר הבית החציוני במדינה גבוה ביותר מכפול מן הממוצע הארצי.
לאן מופנים האנשים שנדחקו החוצה? רבים מהם נעים דרומה ומזרחה — לטקסס ולפלורידה. טקסס, היעד המוביל של תושבי קליפורניה לשעבר, רשמה ב־2024 גידול נטו של 85,267 תושבים, רובם מהגירה פנימית. המשיכה אינה רק מיסים נמוכים או רגולציה מקלה; זהו בעיקר משבר נגישות דיור בתנועה. ביוני 2025 עמד סף ההכנסה השנתית הנדרשת למשכנתה על בית “ממוצע” בקליפורניה על כ־237 אלף דולר — יותר מפי שניים מן ההכנסה החציונית של משק בית במדינה.
היעדים הקולטים אינם מקלטים בטוחים. מחקרים מראים כי מחוזות בארה״ב בעלי סיכון גבוה לשריפות קלטו בשנת 2023 נטו 63,365 תושבים יותר משהוציאו — רבים מהם בטקסס
לפי הלשכה האמריקאית למפקד האוכלוסין, יותר מ־21 מיליון משקי בית שוכרים הוציאו בשנת 2023 מעל 30% מהכנסתם על דיור. עבורם, וגם עבור רבים מבני מעמד הביניים, החשבון הכלכלי פשוט — אך חישוב הסיכון מסוכן. “זה מטריד מאוד,” אומר גרסיה. “נוצרה כאן מערכת שבה ההכנסה קובעת את רמת החשיפה לאסונות אקלים. כשהדיור נעשה בלתי־נגיש באזורים הבטוחים יותר, האפשרות היחידה שנותרת לעיתים היא דיור זול יותר במקומות מסוכנים יותר.”
ואכן, היעדים הקולטים אינם מקלטים בטוחים. מחקרים מראים כי מחוזות בארה״ב בעלי סיכון גבוה לשריפות קלטו בשנת 2023 נטו 63,365 תושבים יותר משהוציאו — רבים מהם בטקסס. במקביל, מחקריו של גרסיה ומחקרים נוספים על התאוששות מאסונות מצביעים על כך שהקהילות הפגיעות ביותר — בעלי הכנסה נמוכה, בני מיעוטים ושוכרים — ניצבות בפני החסמים הקשים ביותר לשיקום לאחר פגיעה.
לכך מתווסף משבר ביטוח חריף. בפלורידה, לואיזיאנה, טקסס ומדינות נוספות קרסו בעשור האחרון עשרות מבטחים, שלא עמדו בגלי תביעות הנובעות מאסונות תכופים וחמורים יותר. הכלכלנים בנג׳מין קיז ופיליפ מאלדר מתארים את שוקי הביטוח באזורי סיכון כ“שבורים”. בין 2018 ל־2023 בוטלו כמעט שני מיליון פוליסות ביטוח לבעלי בתים — פי ארבעה מן הקצב ההיסטורי.
ובכל זאת, ההגירה לאזורים מסוכנים נמשכת. גם כאשר מנטרלים משתנים כמו עושר, אנשים ממשיכים לעבור לאזורים בעלי סיכון גבוה לשריפות. הנוף והטבע מושכים, אך בעיקר מושכת הזמינות: הדיור שם פשוט אפשרי יותר.
לטענת גרסיה, אין זו בחירה חופשית אלא כשל מדיניות מובהק. קליפורניה הציבה יעד לבניית 2.5 מיליון יחידות דיור עד 2030 — יותר מ־350 אלף בשנה — אך בשנת 2024 נוספו רק כ־100 אלף. מדיניות מקומית של תכנון מגביל, אזורי הדרה ועיכוב היתרים מייקרת את המחיר החברתי: משפחות עובדות מודרות מאזורים בטוחים ונדחקות לעבר סיכון.
מחקרי התאוששות מאסונות מראים שוב ושוב כיצד מחסור מוקדם בדיור מעמיק פגיעוּת לאחר אסון. אי־אפשר “לבחור חוסן” כשאין דיור חסין במחיר סביר. גם ברמה הפדרלית זוהתה הבעיה, ולו חלקית: בשנת 2023 עודדה הסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום לשקלל “פגיעוּת חברתית” בתכנון אסונות — גורמים כמו עוני, ניידות ועמדות לשוניות — אך לאחרונה נסוגה מהמהלך, דווקא עם פתיחת עונת ההוריקנים של 2025.
“כשחברה מאלצת אנשים לבחור בין תשלום על דיור לבין בטיחות בסיסית,” מסכם גרסיה, “זו חברה שנכשלה. דיור צריך להיות זכות — לא הימור.” עד שמדיניות הדיור תטפל במחסור באזורים בטוחים ותגן על מי שנדחקו לאזורים פגיעים, שינויי האקלים ימשיכו לשרטט מחדש את מפת המגורים של אמריקה — ולהחליט מי זוכה לביטחון, ומי נותר בקו האש של האסון הבא.
