אוסטין, טקסס — ריילי מייק הסתכל על רקטות שנבנות בדיוק של מילימטרים, על מכוניות שיוצאות מפסי ייצור כמעט ללא מגע יד אדם, ואז הביט בדרך שבה אמריקה עדיין בונה בתים — פטישים, מסמרים, עשרות בעלי מקצוע וחודשים ארוכים באתר הבנייה — והגיע למסקנה אחת: משהו כאן תקוע בעבר.
עכשיו מהנדס ספייס־אקס לשעבר רוצה לפרק את ענף הבנייה האמריקאי ולהרכיב אותו מחדש.
בתוך מפעל בשטח של כ־50 אלף רגל רבוע באוסטין, החברה שהקים, אמריקן האוזינג קורפוריישן, מייצרת מראש חלקים שלמים של בתי שורה: קירות מבודדים שכבר כוללים הכנות לחשמל, רצפות, מדרגות וגגות. הרכיבים נארזים בצורה שטוחה, נשלחים במשאיות לאתר הבנייה ומתחברים שם למבנה בן שלוש קומות. מייק עצמו מתאר את השיטה בפשטות: להרכיב בית "כמו לגו".
אבל מאחורי הדימוי הילדותי מסתתרת הבטחה כלכלית כמעט מהפכנית. מייק טוען שהחברה שלו יכולה להגיע לעלות בנייה של 30% עד 50% בלבד מעלות הבנייה המקובלת אצל קבלן מסורתי, בהתאם לשוק. בפודקאסט שפורסם ביולי תואר היעד גם כבית שעלותו נמוכה ב־30% עד 50% מבנייה מקומית רגילה. אם החברה תצליח להוכיח את המספרים האלה בקנה מידה גדול, זו כבר לא תהיה עוד חברת בנייה מודולרית — אלא ניסיון לשנות את אחד הענפים היקרים והאיטיים ביותר באמריקה.
בתוך מפעל בשטח של כ־50 אלף רגל רבוע באוסטין, החברה שהקים, אמריקן האוזינג קורפוריישן, מייצרת מראש חלקים שלמים של בתי שורה: קירות מבודדים שכבר כוללים הכנות לחשמל, רצפות, מדרגות וגגות. הרכיבים נארזים בצורה שטוחה, נשלחים במשאיות לאתר הבנייה ומתחברים שם למבנה בן שלוש קומות. מייק עצמו מתאר את השיטה בפשטות: להרכיב בית "כמו לגו".
הדרך של מייק אל משבר הדיור התחילה בכלל בחלל. הוא מהנדס מכונות בהכשרתו, עזב את אוניברסיטת בריגהם יאנג כדי להקים חברת רקטות בשם אבולושן ספייס, ובהמשך גויס לספייס־אקס ועבד על הכנפונים האווירודינמיים של ספינת החלל סטארשיפ. לצדו עומדים שותפים עם רקע בתוכנה, נדל"ן, ייצור ותעשיית החלל, ובהם אנשים שעבדו בג'נרל מוטורס, נאס"א וחברות חלל נוספות.
דווקא כשהתגורר בלוס אנג'לס החל הרעיון להתגבש. מייק מספר שראה בנייה רבה בשולי המטרופולין, אבל מעט מאוד בתים חדשים בשכונות מבוקשות כמו הות'ורן ומנהטן ביץ'. הוא הביט באתרי בנייה שבהם עובדים עדיין בנו חלק גדול מהבית ביד והחל לשאול מדוע ענף הדיור לא עבר את אותה מהפכת ייצור שעברו כמעט כל המוצרים האחרים סביבנו.
במכוניות, במטוסים, במוצרי אלקטרוניקה וברקטות, עשרות שנות רובוטיקה ואוטומציה הורידו עלויות והעלו את הדיוק. בדיור, לטענתו, התרחש כמעט ההפך: המחירים טיפסו, בזמן שחלק גדול מהעבודה נשאר ידני ומפוזר בין קבלני משנה.
הפתרון שלו הוא להפוך את הבית ממיזם חד־פעמי למוצר תעשייתי.
במקום להביא עץ, לוחות, בידוד, חיווט ועשרות בעלי מקצוע למגרש ולהתחיל להרכיב הכול תחת שמש, גשם ולוחות זמנים משתנים, אמריקן האוזינג מנסה לבצע כמה שיותר מהעבודה בתוך מפעל מבוקר. כשהחלקים מגיעים למגרש, העובדים אמורים בעיקר להרכיב מערכת שכבר תוכננה והוכנה מראש.
אחד המרכיבים המרכזיים הוא קיר המבוסס על פאנל מבודד מבני: שתי שכבות קשיחות שביניהן קצף בידוד. החברה משתמשת בלוחות תחמוצת מגנזיום המחוזקים בסיבי זכוכית, שלדברי מייק מעניקים עמידות אש בדרגה גבוהה לצד בידוד תרמי ואקוסטי. במערכת הרצפה היא משתמשת בפלדה בכיפוף קר ובלוחות דומים, ואת החיבורים מבצעת בין היתר באמצעות מסמרות — שיטת חיבור המזוהה הרבה יותר עם תעשיות הרכב והתעופה מאשר עם בית אמריקאי טיפוסי.
מייק אינו מנסה לבנות וילות ענק לעשירים. הוא מכוון דווקא למה שמכונה בארצות הברית "דיור החוליה החסרה" — בתים משפחתיים בצפיפות גבוהה יותר מבית פרטי מנותק, אבל קטנים ואינטימיים יותר ממגדלי דירות.
המודל שלו הוא בעיקר בתי שורה: בתים צמודים זה לזה, המתאימים למשפחות שרוצות שלושה חדרי שינה, מרחב פרטי ושכונה עירונית — אבל אינן יכולות להרשות לעצמן בית פרטי על מגרש גדול.
מייק אומר שהיעד הוא לבנות דיור משפחתי בערים שבהן אנשים באמת רוצים לחיות: לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו, ניו יורק, סיאטל ואוסטין. מבחינתו, משבר הדיור אינו רק מחסור במספר הבתים הכולל, אלא מחסור בסוג מסוים של בית: מקום גדול מספיק למשפחה, בתוך עיר מבוקשת, במחיר שאינו מחייב להיות מיליונר.
אוסטין הפכה למעבדה של הרעיון גם מסיבה רגולטורית. שינויים בחוקי התכנון המקומיים מאפשרים לבנות עד שלוש יחידות דיור במגרשים רבים שיועדו בעבר לבית בודד. עבור חברה שרוצה לייצר שלושה בתי שורה במקום בית אחד, זהו הבדל שיכול לקבוע אם כל המודל הכלכלי עובד או נכשל.
לדברי מייק, אישורים לפרויקטים הרלוונטיים באוסטין יכולים להימשך בדרך כלל בין חודשיים לארבעה. הוא טוען שגם בלוס אנג'לס ובערים יקרות אחרות קיימים אלפי מגרשים שבהם התכנון כבר מאפשר צפיפות גבוהה יותר, אך בפועל עדיין ניצב עליהם בית יחיד.
המספר שמייק מדגיש יותר מכול הוא כוח האדם.
לדבריו, לאחר שהרכיבים המוכנים מגיעים לאתר, נדרשת בערך עשירית ממספר שעות העבודה המקובל בבנייה מסורתית. בענף שבו עלות העבודה היא אחד הסעיפים הכבדים ביותר — ובערים כמו לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו היא יכולה להיות עצומה — זה בדיוק המקום שבו הוא מקווה לייצר את החיסכון הגדול.
אבל כאן גם צריך להכניס כוכבית גדולה.
המספרים הם עדיין יעד של החברה, לא הישג שהוכח באלפי בתים שנמכרו למשפחות. מייק עצמו סיפר שהבית הראשון היה אב־טיפוס ששימש לבדיקת השיטה ולשיפור הרכיבים והמפעל. החברה נמצאת כעת בשלב שבו היא מתכננת את הבתים הראשונים שיוצעו ללקוחות באוסטין.
אב־הטיפוס הראשון עבר, לפי מייק, מייצור ועד התקנה וגמר בתוך 13 שבועות, אבל החברה עדיין רחוקה מהשלב שבו אפשר לדעת אם אותו קצב ואותו חיסכון נשמרים כאשר בונים מאות ואלפי יחידות בשנה.
וזה המבחן שכל הבטחה גדולה בענף הבנייה המודולרית חייבת לעבור.
בעבר כבר הבטיחו חברות להפוך את הבנייה לתעשייתית, מהירה וזולה יותר, וחלק מהן התרסקו כשהגיעו לשלב ההתרחבות. מפעל גדול דורש היקף הזמנות קבוע; שינויי תכנון בין ערים פוגעים באחידות; מחירי קרקע, מימון ואגרות אינם נעלמים רק מפני שהקירות נבנים במפעל.
אמריקן האוזינג מנסה לפתור את הבעיה באמצעות שליטה כמעט בכל השרשרת — מרכישת הקרקע והתכנון ועד הייצור והמכירה — גישה שמייק אומר שלמד מחברות כמו ספייס־אקס וטסלה. במקום שכל שלב יעבור לגורם אחר שגובה רווח ומוסיף זמן, החברה רוצה לנהל את המוצר "מהקצה לקצה".
המשקיעים כבר מוכנים להמר על הרעיון. החברה גייסה כ־7 מיליון דולר בהון מוקדם, ומייק אומר שהיא עובדת על סבב נוסף של יותר מ־10 מיליון דולר. התוכנית היא להשתמש בכסף כדי להקים מפעל של כ־230 אלף רגל רבוע, עם יעד ייצור של 1,200 בתי שורה בשנה.
אם זה יצליח, המשמעות יכולה להיות גדולה במיוחד בקליפורניה.
באזור לוס אנג'לס, שבו משפחות משלמות מחירים עצומים על בתים ישנים ולעיתים נוסעות שעות כדי למצוא דיור זול יותר, האפשרות לייצר במהירות בתים משפחתיים על מגרשים קיימים עשויה לשנות את החשבון. אבל היא תצטרך להתמודד גם עם שכנים שמתנגדים לצפיפות, חוקי תכנון, עלויות קרקע ותהליך אישורים שיכול להיות הרבה פחות ידידותי מזה שבאוסטין.
מייק מאמין שהמפתח להתגבר על ההתנגדות הוא דווקא העיצוב. הוא אינו רוצה שהבתים ייראו כמו קופסאות טרומיות שהוצנחו לתוך שכונה קיימת. לדבריו, החברה משקיעה במראה משום שקל הרבה יותר לשכנע עיר ותושבים לאשר צפיפות חדשה כשהמוצר נראה כמו בית שבו אנשים באמת רוצים לגור.
וזה אולי ההימור הגדול ביותר שלו.
אמריקה כבר יודעת לבנות רקטה שיכולה להגיע לחלל כמעט כמו פס ייצור. היא יודעת לייצר מיליוני מכוניות בשנה ולהוציא סמארטפון חדש בכל מחזור מוצר. אבל בית משפחתי עדיין נבנה במקרים רבים כמעט כפי שנבנה לפני עשרות שנים — חלק אחר חלק, באתר, בידי צוותים שונים.
מייק רוצה לשנות את זה.
אם הוא יצליח, הוא לא יצטרך להגיע למאדים כדי לעשות מהפכה. יהיה מספיק לבנות בית למשפחה צעירה בלוס אנג'לס במחיר שהיא באמת יכולה לשלם.
