בית המשפט לערעורים של מדינת וושינגטון העביר בינואר מסר חד וברור למעסיקים בכל רחבי ארצות הברית: אי אפשר להתחמק מחובות כלפי עובדים באמצעות תרגילים סמנטיים ומבנים משפטיים מלאכותיים. בפסק דין שניתן ב־12 בינואר 2026, בפרשת ניוויי פורמינג נגד עיריית סיאטל, אישר בית המשפט קנס של יותר משני מיליון דולר שהוטל על חברת יציקות בטון, לאחר שנקבע כי למרות הטענה כי העובדים הועסקו באמצעות “קבלן משנה”, החברה הייתה בפועל המעסיק האמיתי – ועל כן אחראית להפרות חמורות של חוקי העבודה.
הפרשה החלה בשנת 2018, אז התקשרה ניוויי פורמינג, חברה העוסקת בעבודות יציקה וגימור בטון בסיאטל, בהסכם בעל־פה עם חברה בשם באחה קונקריט ארצות הברית, שאמורה הייתה לספק לה עובדים. על הנייר, באחה הייתה המעסיקה, וניוויי רק “קיבלה שירות”. בפועל, כך קבעו גורמי האכיפה ובהמשך גם בתי המשפט, המציאות נראתה אחרת לחלוטין.
כאשר משרד תקני העבודה של עיריית סיאטל פתח בחקירה בשנת 2020, התגלתה תמונה מטרידה: עובדים שלא קיבלו שכר מינימום כחוק, שלא שולמו להם שעות נוספות, שלא ניתנו להם הפסקות אוכל ומנוחה כנדרש, ושעבדו במשך תקופות ארוכות ללא תיעוד מסודר. הרישומים היו לקויים, ולעיתים לא התקיימו כלל. ההפרות, שנמשכו כשנתיים והשפיעו על עובדים רבים, הצטברו לסכום עתק של יותר משני מיליון דולר.
כאשר משרד תקני העבודה של עיריית סיאטל פתח בחקירה בשנת 2020, התגלתה תמונה מטרידה: עובדים שלא קיבלו שכר מינימום כחוק, שלא שולמו להם שעות נוספות, שלא ניתנו להם הפסקות אוכל ומנוחה כנדרש, ושעבדו במשך תקופות ארוכות ללא תיעוד מסודר. הרישומים היו לקויים, ולעיתים לא התקיימו כלל. ההפרות, שנמשכו כשנתיים והשפיעו על עובדים רבים, הצטברו לסכום עתק של יותר משני מיליון דולר.
ניסיון ההגנה של ניוויי היה צפוי: העובדים אינם שלנו. האחריות – כך טענה – מוטלת על באחה בלבד. עיריית סיאטל דחתה את הטענה וקבעה כי ניוויי היא “מעסיק משותף”, כלומר גוף שמקיים בפועל יחסי עבודה עם העובדים, גם אם שכרם מועבר דרך חברה אחרת. מכאן הדרך להטלת אחריות מלאה הייתה קצרה.
ההליך הפך לאחד המשמעותיים בשנים האחרונות בתחום דיני העבודה, כאשר התקיים שימוע ממושך בן 14 ימים, שבמהלכו העידו עובדים, מנהלי עבודה ומפקחים. העדויות שרטטו מציאות ברורה: מנהלי העבודה של ניוויי הם שחילקו משימות, פתרו בעיות, תיקנו טעויות וקבעו את אופן ביצוע העבודה. מפקחי באחה, לעומת זאת, שימשו בעיקר כנהגים – מסיעים עובדים לאתרי הבנייה ואוספים אותם בסיום יום העבודה.
גם הראיות התפעוליות היו חד־משמעיות. ניוויי הציבה בקרוונים שלה שעוני נוכחות וחייבה את העובדים להשתמש בהם – דרישה שלא הופנתה לקבלני משנה אחרים. היא בדקה ואישרה גיליונות שעות לפני עיבוד השכר, סיפקה את הציוד הממונע, קבעה כמה עובדים יגיעו לכל אתר, ואף שמרה לעצמה את הזכות לאסור על עובדים מסוימים לשוב לאתרים. בפועל, העובדים עבדו אך ורק בפרויקטים של ניוויי, תוך שימוש בציוד שלה ובמתקנים שלה, וביצעו עבודה שהייתה בליבת הפעילות העסקית של החברה – אותה עבודה שביצעו גם עובדיה הישירים של ניוויי.
באהחה, כך התברר, אף נרשמה במדינת וושינגטון במיוחד כדי לספק עובדים לניוויי. לא מדובר היה בשירות חיצוני משלים, אלא במנגנון שנועד לספק כוח עבודה נוסף מבלי לשאת במחיר המלא של העסקה חוקית.
בבסיס ההכרעה עמד “מבחן המציאות הכלכלית” – מבחן משפטי הבוחן שורה של גורמים כדי לקבוע מי באמת המעסיק. הבוחן שמונה מטעם העירייה לא הסתפק בספירת קריטריונים טכנית, אלא בחן את התמונה הכוללת, ומצא כי שמונה מתוך שלושה־עשר גורמים הצביעו בבירור על כך שניוויי היא מעסיק משותף. המשמעות: האחריות להפרות חוקי העבודה חלה עליה במלואה.
ניסיון הערעור של ניוויי כשל. החברה פנתה תחילה לבית המשפט העליון של וושינגטון ולאחר מכן לערכאת הערעור, וטענה כי הבוחן חרג מסמכותו. אלא שבמהלך הדיון הודה עורך דינה של ניוויי כי המבחן המשפטי שיושם היה אכן המבחן הנכון. הודאה זו התבררה כקריטית. בתי המשפט במדינה הבהירו כי צווים חריגים ניתנים רק במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות – לא כאשר מדובר במחלוקת על יישום החוק לעובדות. מאחר שניוויי גם לא ערערה על העובדות עצמן ולא הציגה תקדים מחייב התומך בעמדתה, פסק הדין אושר במלואו.
המשמעות הכלכלית כבדה: הקנס כולל שכר רטרואקטיבי, ריבית, פיצויים מוגדלים וקנסות אזרחיים. זהו המחיר של ניסיון שיטתי לעקוף את החוק. מעבר לכך, נחשפו תנאי עבודה קשים: עובדים שעבדו מעל 40 שעות בשבוע ללא תגמול, משמרות ארוכות ללא הפסקות, ושכר שלא עמד בדרישות המינימום. במשך שנתיים, עשרות עובדים נשאו במחיר – בזמן שהחברה נהנתה מפירות עבודתם.
לפסק הדין יש משמעות רחבה בהרבה מהמקרה הספציפי. הוא משתלב במגמה הולכת ומחריפה של אכיפת חוקי עבודה בארצות הברית, במיוחד בענף הבנייה – תחום שבו סיווג שגוי של עובדים נפוץ במיוחד. רשויות מקומיות ומדינתיות מבינות כי מיקור חוץ פיקטיבי פוגע ישירות בזכויות עובדים, בשלומם ובביטחונם הכלכלי, ולכן מגבירות את הפיקוח.
המסר למעסיקים חד: בתי המשפט אינם מתרשמים משמות, חוזים או מבנים מלאכותיים. הם בוחנים את המציאות בשטח: מי נותן הוראות, מי מפקח, מי קובע שעות, מי מספק ציוד, ומי מחזיק בכוח האמיתי להרחיק עובד מעבודה. אם התשובות מצביעות על החברה – היא המעסיק, על כל המשתמע מכך.
פסק הדין בפרשת ניוויי הוא תמרור אזהרה ברור. 2 מיליון דולר הם מחיר כבד, אך הנזק למוניטין, הזמן והמשאבים שהושקעו במאבק המשפטי, והפגיעה באמון העובדים – יקרים לא פחות. הפתרון, כפי שמבהירים השופטים בין השורות, פשוט: אם אתה צריך עובדים תחת פיקוחך, העסק אותם ישירות ושלם להם כחוק. זה אולי יקר יותר בטווח הקצר, אך זול לאין שיעור מהמחיר של התחכמות – ומבחינה מוסרית, זהו המינימום הנדרש.
