לוס אנג'לס — משקיעים באזורי אלטדנה ופסיפיק פליסיידס רכשו שניים מכל חמישה מגרשים ריקים שנמכרו ברבעון השלישי של 2025, לפי דו"ח של אתר הנדל"ן רדפין, המבוסס על נתוני המחוז. הדו"ח, שפורסם ב־30 בדצמבר על ידי פלטפורמת הנדל"ן המקוונת, משקף רגע בזמן: שנה אחת אחרי שתי השריפות הגדולות, כשאלפי תושבים נעצרו בין תקווה לשיקום לבין חשש עמוק — האם בכלל ניתן להרשות לעצמם לבנות מחדש, בתוך אי־ודאות פיננסית שהולכת ומחריפה.
“אנשים שמתכוונים להישאר מעודדים אחרים לא למכור, כי זה יכול לשנות לגמרי את השכונה,” אומרת סילבה חיליאן, סוכנת נדל"ן ברדפין פרמייר, בהתייחס למציאות באלטדנה. “אבל עבור חלק מהתושבים, מכירה היא האפשרות היחידה שבאמת הגיונית מבחינה כלכלית.”
התמונה המספרית חדה ומטרידה. במיקוד 91001 (אלטדנה), משקיעים קנו, לפי הדו"ח, 27 מתוך 61 המגרשים שנמכרו — 44.3%. במיקוד 90265 (מאליבו), משקיעים קנו 19 מתוך 43 המגרשים שנמכרו — 44.2% — יותר מכפול מהנתח של 21.4% בשנה הקודמת. הניתוח של רדפין התבסס על רישומי רכישות במחוז, ובכ־80% מהרכישות הללו צוין כי בעבר עמד בית על הנכס. נתוני המשקיעים בדו"ח מתייחסים עד לרבעון השלישי של 2025.
חיליאן אומרת שהדו"ח מתעד מצב שבו משקיעים רבים “מציעים הצעות נמוכות במיוחד” על מגרשים, מתוך כוונה להקים בהם בתים חדשים, למכור אותם מחדש — ולגרוף רווחים גדולים. זו אינה תופעה ייחודית לקליפורניה: לאחר אסונות טבע, משקיעים נוהגים לאתר קרקעות ולפתח אותן. אלא שכאן נוסף מרכיב צורב: לא מדובר רק בשוק שמתאושש, אלא בקהילה שנאבקת להחזיק מעמד, בזמן שהלחצים הכלכליים דוחפים משפחות להחלטות שהן מרגישות שהן נגד רצונן.
התמונה המספרית חדה ומטרידה. במיקוד 91001 (אלטדנה), משקיעים קנו, לפי הדו"ח, 27 מתוך 61 המגרשים שנמכרו — 44.3%. במיקוד 90265 (מאליבו), משקיעים קנו 19 מתוך 43 המגרשים שנמכרו — 44.2% — יותר מכפול מהנתח של 21.4% בשנה הקודמת. הניתוח של רדפין התבסס על רישומי רכישות במחוז, ובכ־80% מהרכישות הללו צוין כי בעבר עמד בית על הנכס. נתוני המשקיעים בדו"ח מתייחסים עד לרבעון השלישי של 2025.
ולא רק העסקאות מדאיגות — גם היקף ההיצע הלא־נמכר. הדו"ח מציין שבכמה אזורי מיקוד קיימים הרבה יותר רישומים זמינים (מגרשים ריקים ובתים חד־משפחתיים) מאשר מכירות בפועל. בפסיפיק פליסיידס, למשל, היו 309 רישומי מגרשים בשלושת החודשים שהסתיימו ב־30 בנובמבר — לעומת שבעה בלבד בתקופה המקבילה שנה קודם לכן. באלטדנה מספר רישומי המגרשים זינק ל־225 — לעומת שניים בלבד באותה תקופה; ובמאליבו הם עלו ל־214 — לעומת 125. חלק מהקושי, לפי הדו"ח, נובע מכך שנכסים באזורים שנפגעו משריפות היו קשים להערכה, משום שהתשתיות סביבם נהרסו והסביבה כולה עדיין מתייצבת.
אבל הסיבה העיקרית, כך נדמה, היא המחיר העצום של “לחזור הביתה”. לאורך חודשים תושבים ברחבי מחוז לוס אנג'לס דיווחו בקול ברור על עיכובים בביטוח, סירובים ותנאים חדשים — ועל עליות חדות בפרמיות. שנה לאחר ששריפות איטון השתוללו בשכונות אלטדנה ופסדינה, מעל רבים מרחף פחד ממשי מעקירה המונית: לא בגלל רצון לעזוב, אלא בגלל חוסר יכולת להישאר.
ג'וי צ'ן, מנהלת בכירה ברשת ניצולי שריפת איטון, אומרת כי שמונה מכל עשרה ניצולי איטון עדיין מעורערים, וכיסוי הביטוח לדיור זמני צפוי להסתיים עבור משפחות רבות בחודשים הקרובים. “הדבר החשוב ביותר שמי שמבקש לקנות באזור הזה יכול לעשות הוא להבין אם הוא בכלל יכול להרשות לעצמו ביטוח,” אומרת חיליאן. “מלווים למשכנתאות בקליפורניה דורשים מרוכשי בתים כיסוי לשריפות, והפרמיות עלו ב־35% עד 50% מאז השריפות.”
וכשאי־הוודאות נמשכת, האפשרויות מצטמצמות במהירות. צ'ן מוסיפה כי ללא תמיכה זמנית בדיור, תושבי אלטדנה ופסדינה נשארים לעיתים מול החלטה בלתי אפשרית: או להמשיך להוציא יותר כסף שאין להם, או למכור את הנכס ולוותר על חלום החיים במקום. ההחלטה הזו, גם כשהיא “רציונלית”, נחווית לא פעם ככפויה.
מרטין גורדון, תושב אלטדנה, מתאר את החוויה מהצד האישי והיומיומי. לדבריו, הוא מקבל שיחות ממשקיעים באופן קבוע — לפעמים כשלוש ביום, לעיתים בין שיחה אחת לחמש שיחות ביום, ובסך הכול עד עשר שיחות בשבוע. “זה מרגיש מלוכלך ונורא,” הוא אומר, ומוסיף שהשיחות מכוונות ל“טרף קל” — אנשים שנמצאים ברגע הפגיע ביותר שלהם. לדבריו, משקיעים רבים הביעו עניין ברחוב שלו, שדרות מקנאלי, שם הוא חי יותר משלושה עשורים, כאשר רבים משכניו גרים בבתיהם אף יותר זמן ממנו. משם אפשר לראות בבירור את קו הרקיע של לוס אנג'לס ואת אצטדיון רוז בול. “זה נדל"ן פרימיום,” הוא אומר בפשטות, כמעט בעצב.
לפני כמה חודשים גורדון לא היה בטוח שימכור. היום, הוא כבר שוקל זאת ברצינות. מגרשים רבים באלטדנה נמכרים בטווח של 500 אלף עד 600 אלף דולר, והמגרש הטיפוסי שנמכר באלטדנה בשלושת החודשים שהסתיימו בנובמבר 2025 נמכר ב־510 אלף דולר. “אם עדיין היו שם בתים,” אומרת חיליאן, “הם היו יכולים להימכר ביותר ממיליון דולר.” הפער הזה — בין ערך “לפני” לבין מחיר “אחרי” — הוא בדיוק המקום שבו משקיעים מזהים הזדמנות, בעוד בעלי הקרקע מרגישים שהם נפרדים מחייהם במחיר של מצוקה.
מעבר למחיר המכירה עצמו, קיים מרוץ נוסף: מרוץ הרישיונות והזמן. כבר בתחילת השנה, לחסוך כסף כדי להתחיל תהליך היתרי אכלוס עבור יחידת דיור נלווית (יחידת מגורים קטנה ונפרדת על אותו מגרש) הוא מהלך יקר ומסובך, במיוחד כשעל השולחן מונחות במקביל עלויות בנייה, חשש לנזקים קיימים, ותשלומי שכר דירה או משכנתה וביטוח. אצל גורדון, המשמעות היא שכל דולר שמופנה ל“פתרון ביניים” עלול לקחת ממנו את הכסף שדרוש כדי להניע את ההליך לבנייה מחדש.
חיליאן מוסיפה שגם בתים קיימים שלא נשרפו אינם זוכים בהכרח לביקוש: “בתים למכירה שלא נשרפו מושכים הצעות רק אם המחיר סביר ואם הבעלים טיפל בנזקי אפר ועשן.” כלומר, גם מי שניצל פיזית מהאש, עדיין עלול להיתקע כלכלית בתוך אזור שנתפס מסוכן או יקר מדי לביטוח.
זמן ההיתרים עצמו ארוך ומלא צווארי בקבוק. ונס וייסברוך, סוכן נדל"ן בחברת קומפס שגם איבד את ביתו בשריפה, מספר שלקח לו בערך חודשיים וחצי לבצע שינוי נדרש, ועוד ארבעה עד שישה שבועות עד שמהנדס מבנים בדק את התוכניות. לאחר מכן נדרשים עוד שבועיים עד ארבעה שבועות למחוז לבחינת התוכניות, והוא מעריך שיחלפו עוד כשלושה וחצי חודשים עד שניתן יהיה להתחיל בבנייה בפועל. רבים משכניו של גורדון, אף שכבר אושרו להם תהליכים מסוימים, התחילו את מסלול ההיתרים שלהם כמעט לפני שנה — והפער הזה מחדד את השאלה: מי יכול להרשות לעצמו לחכות?
וייסברוך אומר שגם הוא וגם לקוחותיו מקבלים שיחות תכופות — לעיתים יומיומיות — ממשקיעים שמבקשים לקנות את המגרשים שלהם תמורת “חמישים סנט על הדולר”. מתוך 16 הבתים בכל הבלוק שלו, רק אחד שרד, וזה לא היה הבית שלו. “זה היה כמו ‘הפקר לכל’,” הוא אומר, כשהוא מתאר את הרגע שבו המגרשים החלו לזרום אל השוק.
ובתוך כל זה נשמעת באלטדנה אמירה שהפכה כמעט לסיסמת הישרדות: הקהילה לא למכירה. “יש דחיפה אמיתית סביב הרעיון שהקהילה לא למכירה,” אומרת חיליאן. “אנשים שמתכוונים להישאר מעודדים אחרים לא למכור, כי הם מבינים עד כמה זה יכול לשנות את השכונה — אבל עבור חלק מהתושבים, מכירה היא האפשרות היחידה שבאמת הגיונית מבחינה פיננסית.” זו בדיוק הטרגדיה: המסר הקהילתי ברור, אבל המציאות הכלכלית חזקה ממנו.
צ'ן מסכמת את תחושת השבר שמחלחלת אל תוך הרחובות: “זה שובר לב לראות אנשים שתכננו לחיות באלטדנה עד סוף חייהם נדחפים למכור, כי הם פשוט לא יכולים להרשות לעצמם להחזיק מעמד יותר. כשמשקיעים נכנסים ברגע הזה, זה לא בגלל שקהילות רוצות למכור — אלא בגלל שלחץ פיננסי משאיר למשפחות בלי בחירה אמיתית.”
הסיפור של אלטדנה ופסיפיק פליסיידס הוא תזכורת מטרידה לכך שאסונות טבע לא מסתיימים כשהאש כבה. עבור אלפי משפחות, המאבק האמיתי מתחיל דווקא אחר כך: מאבק מול חברות ביטוח שמקשיחות עמדות, מול שוק שמריח מצוקה ומתרגם אותה ל“הזדמנות”, ומול לוחות זמנים בירוקרטיים שמוחקים חודשים יקרים. ובתווך — אנשים שמנסים להחליט אם הבית שלהם הוא עדיין עתיד, או שכבר הפך לנכס שמישהו אחר יסגור עליו עסקה.
