ככל שהאוכלוסייה האמריקאית מזדקנת ותוחלת החיים עולה, בני הגיל השלישי מגדירים מחדש את הדרך שבה הם רוצים לחיות. זוהי מהפכה שקטה אך משמעותית בשוק הדיור, שמערערת את התפיסה המסורתית של זקנה ומציעה מגוון פתרונות יצירתיים לחיים עצמאיים, משתלמים וחברתיים יותר.
דֶנִיס יֶרְמֶלֶק, בת 69 ורווקה, רכשה בית גדול בנֶבדה יחד עם חברתה — ובמקביל משכירה יחידה לדיירת נוספת. פרָנְקָה סְמִית ומַיְיכֶל מֶרְפִּי, בשנות השמונים לחייהם וזרים זה לזו עד לאחרונה, חולקים דירה בקולורדו. טְרִינִידַד רַאֲיָה ואביו בן ה־88 איחדו משאבים ורכשו בית רב־דורי חדש. בקליפורניה, משפחת בְּרוּוֶון הקימה קהילת קו־האוזינג על מגרש של דונם אחד.
הכלכלה והרגש נפגשים
כ־75% מבני 50 ומעלה רוצים להזדקן בביתם, אומרת שָאנון גוּזְמן, מנהלת בכירה לדיור וקהילות ראויות למגורים בארגון AARP (אגודת הפורשים האמריקאית). אך עלויות הדיור והתחזוקה — לצד אתגרי בריאות — מקשות על כך, ורבים מעריכים שיידרשו למעבר. יש מי שמבקשים שותף לדיור לצורכי ביטחון והשגחה בזמנים של נסיעות מרובות, ואחרים מחפשים בראש ובראשונה חברות.
“אנחנו צריכים חלופות,” אומרת ג׳נִיפֶר מוּלִינְסְקִי מן המרכז המשותף לחקר הדיור באוניברסיטת הָרוַורְד. ואכן, אנשים ממציאים אותן: כ־990 אלף מבוגרים חיו ב־2023 עם שותפים שאינם בני משפחה — עלייה של 8.8% מאז 2021, ולמעלה מכפליים ביחס לפני שני עשורים, לפי המרכז המשותף של הרוורד.
רבים חולמים לקנות קרקע עם חברים, לבנות בתים ולהזדקן יחד. דֵיוִויד וסוּזָן בְּרוּוֶן עשו זאת בפועל. קהילת הקו־האוזינג “מאוּנְטֵיין וְיוּ” בעמק הסיליקון נולדה משיחה שניהלו לפני 20 שנה, לאחר היציאה לפנסיה. הם הקדישו עשור לאיתור קרקע, לגיוס חברים ולתכנון ובנייה בעזרת האדריכל צ׳רלס דוּרֶט (Durrett), מהחלוצים של תחום הקו־האוזינג. הבניין בן שלוש הקומות — 19 יחידות, גינות ומרחבים משותפים — נפתח לפני עשור ומאויש מאז במלואו.
סיפורים אישיים של שינוי
ירמלק, שרגילה מאז שנות הארבעים לחייה לחיות במסגרת קהילתית, מספרת כי כיום חיים משותפים מקובלים יותר, והיא פחות מוטרדת מ״מה יגידו״. “אני בת 70 בחודש הבא — לא אכפת לי מה אנשים חושבים,” היא אומרת.
אָן קַסְטֶלְטוֹן, בת 72, מבלה חודשים ארוכים בגוּאַטֶמָלָה, שם יש לה בית נוסף. כדי שלא להשאיר את ביתה בפוֹרְטְלֶנְד ריק, פנתה ל־HomeShare Oregon — ארגון ללא מטרות רווח המחבר בעלי בתים עם שותפים פוטנציאליים, מבצע בדיקות רקע ומציע תבניות להסכמים ותיווך לפי הצורך. לאחר שראיינה שישה מועמדים, בחרה מורה בתחילת שנות השישים לחייה, שעברה לאוֹרֶגוֹן כדי להתקרב למשפחה. הקיץ, אחרי תאונת דרכים שבה נפגעה קסטלטון, התברר יתרון נוסף: “באמת הייתי זקוקה לעזרה — והיא התגייסה מיד ובנדיבות,” היא מספרת.
שיתוף בית כעוגן כלכלי
בסקר של AARP, כ־50% מבני 50+ שמשתפים או שוקלים לשתף את ביתם אומרים שהם זקוקים לעזרה; כמחציתם מבקשים חברות, וכמעט מחציתם זקוקים להכנסה נוספת.
פרנקה סמית, בת 80, שהחזיקה דירה גדולה שבה לימדה ריקוד, נאלצה לחפש פתרון כאשר דמי ועד הבית קפצו ל־1,000 דולר בחודש. היא פנתה ל־Sunshine Home Share — ארגון ללא מטרות רווח בקולורדו המסייע למבוגרים — שמצא התאמה עם מייקל מרפי, בן 81. מרפי מכר את בית המשפחה לאחר מות אשתו, כשלא יכול היה לשאת הוצאות של 3,000 דולר בחודש ונקלע לחובות. לאחר חיבור ותהליך מגורים משותף קצר, השניים “התחברו מייד”, כהגדרתו. “בגילנו, יודעים לזהות מי אמיתי — והיא אמיתית,” אומר מרפי, שמצפה לסיים לשלם את חובותיו השנה בזכות הוצאות דיור נמוכות יותר.
רב־דורי — חוזרים הביתה
כאשר הדבר אפשרי, רבים מעדיפים לחיות לצד משפחה. שיעור האמריקאים המתגוררים במשקי־בית רב־דוריים (לפחות שני דורות של בגירים) עלה מ־7% ב־1971 ל־18% ב־2021, לפי מרכז פְּיוּ למחקר. גם השוק מגיב: חברת הבנייה לֶנָאר (Lennar) הציגה ב־2011 בפיניקס את קונספט “בית בתוך בית”, ובדגמי Next Gen שלה יש יחידת מגורים נפרדת — חדר שינה, אמבטיה, מטבחון, סלון וכניסה.
המודל הזה הקל על חייו של טרינידד ראיה, בן 51. אביו רצה להישאר בקליפורניה — אהב את ביתו ואת עצמאותו — אך לאחר ששבר ירך בשנה שעברה, הסכים לעבור לאריזונה, קרוב לבנו, לבית רב־דורי המתאים לצרכיו.
קו־האוזינג: קהילה מתוכננת מזדקנת יחד
רבים חולמים לקנות קרקע עם חברים, לבנות בתים ולהזדקן יחד. דֵיוִויד וסוּזָן בְּרוּוֶן עשו זאת בפועל. קהילת הקו־האוזינג “מאוּנְטֵיין וְיוּ” בעמק הסיליקון נולדה משיחה שניהלו לפני 20 שנה, לאחר היציאה לפנסיה. הם הקדישו עשור לאיתור קרקע, לגיוס חברים ולתכנון ובנייה בעזרת האדריכל צ׳רלס דוּרֶט (Durrett), מהחלוצים של תחום הקו־האוזינג. הבניין בן שלוש הקומות — 19 יחידות, גינות ומרחבים משותפים — נפתח לפני עשור ומאויש מאז במלואו. כל הבעלים המקוריים עודם שם, למעט ארבעה שהלכו לעולמם; 20–30 איש ממתינים ברשימת ההמתנה.
מבט קדימה
עד 2030, אחד מכל חמישה אמריקאים יהיה בן 65 ומעלה. יהיה צורך במגוון רחב של אפשרויות — כי פתרון אחד לא יתאים לכל תקציב, מצב בריאות או קצב הזדקנות. המציאות הדמוגרפית, הכלכלית והחברתית דוחפת אל מודלים גמישים יותר: שיתופי־דיור, רב־דוריות וקו־האוזינג — כולם יחד מרכיבים מארג חדש של הזדקנות בקהילה.
