יש רגעים בפוליטיקה שבהם המציאות חזקה מכל היגיון. זה בדיוק מה שקרה השבוע בסנאט של קליפורניה. הצעת חוק שנועדה להעלות באופן דרמטי את שכרם של פועלי הבניין לא נפלה בגלל התנגדות של יזמי נדל"ן, לא בגלל לחץ של המעסיקים ואפילו לא בשל התנגדות הרפובליקנים. מי שחיסל אותה היו דווקא הארגונים שאמורים לייצג את אותם עובדים.
הצעת החוק, שנשאה את המספר AB 1751, ביקשה להתמודד עם שתי הבעיות הגדולות ביותר של קליפורניה בעת ובעונה אחת: מחסור חריף בדיור ומחסור בפועלי בניין. הרעיון היה פשוט. יזמים שיבקשו ליהנות מהליכי אישור מואצים לבניית שכונות מגורים יחויבו לשלם לעובדים לפחות 28 דולר לשעה – כמעט כפול משכר המינימום במדינה.
על הנייר זו נראתה עסקה שקשה להתנגד לה. המדינה תקבל יותר דירות, העובדים יקבלו שכר גבוה יותר, והיזמים ירוויחו הליכים מהירים יותר. אלא שהפוליטיקה הקליפורנית הוכיחה שוב שהמציאות מורכבת הרבה יותר.
הצעת חוק שנועדה להעלות באופן דרמטי את שכרם של פועלי הבניין לא נפלה בגלל התנגדות של יזמי נדל"ן, לא בגלל לחץ של המעסיקים ואפילו לא בשל התנגדות הרפובליקנים. מי שחיסל אותה היו דווקא הארגונים שאמורים לייצג את אותם עובדים
מי שיצאו למאבק היו חברי מועצת איגודי מקצועות הבנייה של קליפורניה, הגוף החזק ביותר בענף הבנייה במדינה, המאחד חשמלאים, אינסטלטורים, ברזלנים, עובדי מתכת ובעלי מקצוע נוספים. מבחינתם, דווקא העלאת שכר המינימום ל־28 דולר עלולה הייתה לפגוע בעובדים.
הטענה שלהם נשמעה בתחילה פרדוקסלית. לדבריהם, קביעת שכר של 28 דולר בחוק עלולה לערער את מנגנון השכר המקובל – השכר המחייב בפרויקטים ציבוריים, שבו עובדים רבים משתכרים הרבה יותר. החשש היה שעורכי דין, יזמים ומעסיקים ישתמשו בעתיד במספר החדש כדי לטעון שזהו השכר ה"סביר", ובכך יפעילו לחץ להורדת שכר בפרויקטים אחרים.
לא כל ארגוני העובדים הסכימו עם הטענה הזו. איגוד הנגרים, שנמצא לא פעם בעימותים עם מועצת איגודי הבנייה, טען כי מדובר בחשש מופרז. לדבריו, רוב פועלי הבנייה למגורים כלל אינם עובדים בפרויקטים ציבוריים, ולכן אין קשר אמיתי בין שני מנגנוני השכר.
אלא שבפוליטיקה כוח אינו נמדד רק בטיעונים. הוא נמדד גם במספר האנשים שמגיעים לדיון.
נציגי האיגודים מילאו את אולם הוועדה, הפעילו לחץ כבד על חברי הסנאט והבהירו כי מבחינתם אין מקום לפשרה. המחוקקים הבינו במהירות כי המשך קידום הסעיף עלול להביא להפלת כל הצעת החוק.
וכך התרחש אחד הרגעים החריגים ביותר בדיון. חברת האספה באפי ויקס, ממגישות הצעת החוק, הודיעה כי היא מסירה את סעיף העלאת השכר. לא מפני ששינתה את דעתה, אלא משום שלא נותרה לה ברירה.
יושב ראש ועדת הדיור של הסנאט, ג'סי ארגווין, הבהיר כי בלעדי המהלך הזה לא יהיה רוב לקידום ההצעה. הוא התחייב לנסות בעתיד לגבש מנגנון שכר חדש שיהיה מקובל גם על האיגודים, אך איש לא התחייב מתי ואם הדבר יקרה.
התחושה באולם הייתה של החמצה. הסנאטורית לנה גונסלס אמרה כי ברור שפועלי הבניין בקליפורניה צריכים להרוויח יותר משכר המינימום הקיים. גם ויקס הודתה כי במדינה הנשלטת בידי הדמוקרטים קשה היה להאמין שהעלאת שכר לעובדים תיתקל בהתנגדות דווקא מצד ארגוני העובדים.
אולם בכך לא הסתיימו הבעיות של הצעת החוק. גם לאחר שסעיף השכר הוסר, היא עדיין ניצבת בפני מכשולים נוספים. הסנאטורית מריה אלנה דוראזו כבר הודיעה כי יש לה הסתייגויות אחרות, בעיקר מהאפשרות שהמדינה תעקוף את סמכויות הרשויות המקומיות בנושאי תכנון ובנייה. המשמעות היא שגם הגרסה המרוככת של החוק רחוקה עדיין מקו הסיום.
עבור תושבי קליפורניה, ובעיקר עבור מי שמחפשים לרכוש דירה או לשכור בית באזורי לוס אנג'לס, עמק סן פרננדו ומחוז אורנג', מדובר בעוד חדשות מאכזבות. המדינה זקוקה בדחיפות למאות אלפי יחידות דיור חדשות, אך כל ניסיון להאיץ את קצב הבנייה נתקל במאבקים פוליטיים, רגולטוריים או משפטיים.
גם הקהילה הישראלית־אמריקאית, שרבים מבניה מתמודדים עם מחירי דיור מהגבוהים בארצות הברית, מושפעת ישירות מהמאבקים הללו. כל עיכוב בבנייה פירושו פחות היצע, מחירים גבוהים יותר ושוק נדל"ן שממשיך להתרחק מהישג ידם של זוגות צעירים ומשפחות.
האירוע השבוע המחיש עד כמה הפוליטיקה של קליפורניה מורכבת. לא תמיד המאבק הוא בין עובדים למעסיקים או בין דמוקרטים לרפובליקנים. לעיתים, דווקא הארגונים שנועדו להגן על העובדים הם אלה שמאמינים כי בטווח הארוך עדיף להם לוותר על העלאת שכר אחת כדי לשמור על מנגנוני שכר שמעניקים לחבריהם הכנסה גבוהה יותר.
זו אולי החלטה אסטרטגית מבחינתם, אך עבור אלפי פועלי בניין שאינם נהנים משכר גבוה, המשמעות פשוטה הרבה יותר: גם השנה, המשכורת שלהם לא תגדל.
