כל מי שנוסע לאורך רחוב שרמן ויי ברסידה מכיר את המבנה הזה. במשך שנים הייתה שם אחת מחנויות וולגרינס הגדולות באזור. אבל מאז שנסגרה ב-2023, הבניין העצום עמד ריק, מוקף בחניון שומם ובחלונות מכוסים אבק. עבור רבים מתושבי השכונה, הוא הפך לסמל של קיפאון ושל תחושה שרסידה נשארה מאחור בזמן.
כעת מסתמן שינוי משמעותי. היזם הישראלי־אמריקאי אריאל נמוור הגיש לרשויות התכנון של לוס אנג'לס תוכנית להרוס את המבנה הנטוש ולהקים במקומו פרויקט מגורים בן שבע קומות שיכלול 290 דירות. מתוך כלל היחידות, 44 יוקצו לדיור בר־השגה עבור משפחות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית.
הסיפור הזה משמעותי במיוחד עבור הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס. רסידה, קנוגה פארק, ווסט הילס, וודלנד הילס וחלקים נוספים של סן פרננדו ואלי הפכו בעשור האחרון לבית עבור אלפי ישראלים־אמריקאים שחיפשו אלטרנטיבה נגישה יותר למחירי הדיור של אנסינו, בוורלי הילס או סנצ'ורי סיטי. עבורם, רחוב שרמן ויי הוא הרבה יותר מציר תנועה מרכזי. זהו הרחוב שבו נמצאים מסעדות, מרפאות, חנויות, עסקים קטנים ובתי ספר.
היזם הישראלי־אמריקאי אריאל נמוור הגיש לרשויות התכנון של לוס אנג'לס תוכנית להרוס את המבנה הנטוש ולהקים במקומו פרויקט מגורים בן שבע קומות שיכלול 290 דירות. מתוך כלל היחידות, 44 יוקצו לדיור בר־השגה עבור משפחות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית
כאשר מבנה מסחרי מרכזי נותר נטוש במשך שנים, ההשפעה אינה רק אסתטית. חנויות ריקות מושכות פחות תנועה של לקוחות, פוגעות בעסקים סמוכים ולעיתים גם מגבירות תחושת הזנחה וחוסר ביטחון. לכן, הפרויקט החדש אינו נתפס רק כבניין נוסף, אלא כמהלך שעשוי להחזיר חיים לאחד הצירים החשובים ביותר של השכונה.
למעשה, המיזם של נמוור הוא חלק ממהפכה שקטה שעוברת על רסידה ועל אזורים נוספים בסן פרננדו ואלי. מול אתר וולגרינס הנטוש מקודם פרויקט שיקום של תיאטרון רסידה הוותיק, שאמור להפוך למתחם קולינרי ובילוי. ברחוב בייר מקודם פרויקט נוסף של כמעט מאה יחידות דיור חדשות. במקביל, שורה של מגרשים ומבנים ישנים ברחבי האזור עוברים תכנון מחדש.
גם הנתונים הרחבים מלמדים על שינוי. בין 2020 ל-2024 נוספו בלוס אנג'לס יותר מ-9,400 יחידות דיור בר־השגה – זינוק של כמעט 80% לעומת חמש השנים שקדמו לכך. זה עדיין רחוק מלפתור את משבר הדיור, אך מדובר בשינוי כיוון משמעותי בעיר שסובלת ממחסור כרוני בדירות.
מאחורי רבים מהפרויקטים הללו עומד מנגנון המכונה "בונוס צפיפות". החוק בקליפורניה מאפשר ליזמים לבנות מבנים גבוהים וצפופים יותר, בתמורה להקצאת חלק מהדירות לשכירות מוזלת. במקרה של הפרויקט ברסידה, הקצאת 44 יחידות במחיר מופחת מאפשרת ליזם להקים בניין גבוה וצפוף יותר מזה שהיה אפשרי לפי תוכנית הבנייה המקורית.
עבור משפחות ישראליות רבות, מדובר בפרט חשוב במיוחד. ישראלים שמגיעים לארצות הברית בתחילת דרכם, לעיתים ללא היסטוריית אשראי וללא הכנסות גבוהות, מתקשים מאוד למצוא דיור במחירים סבירים. דירות בר־השגה באזורים שמרגישים מוכרים ובעלי אופי קהילתי עשויות להוות עבורם הזדמנות נדירה.
כמובן, איש אינו טוען ש-290 דירות יפתרו את משבר הדיור של לוס אנג'לס. העיר זקוקה לעשרות אלפי יחידות נוספות. אבל הסיפור כאן גדול יותר ממספר הדירות. הוא מספר על שינוי בתפיסה של רסידה עצמה.
במשך שנים נחשבה השכונה לאזור ישן, מנומנם וחסר תנופה. רבים מבני הקהילה הישראלית העדיפו לעבור לאנסינו, קלבסס או אגורה הילס. כעת, עם שורה של פרויקטים חדשים, ניכרים סימנים ראשונים של תחייה עירונית. יותר תושבים פירושם יותר לקוחות לעסקים המקומיים, יותר השקעות ופחות מבנים נטושים.
התוכנית של נמוור נמצאת עדיין בשלבי אישור בעיריית לוס אנג'לס, ותהליך כזה עשוי להימשך שנה ואף יותר. לאחר מכן תחל הבנייה עצמה. אבל כבר עכשיו ברור שהמבנה הנטוש של וולגרינס, שעמד במשך שנים כתזכורת למה שהיה, עשוי להפוך לסמל של מה שעתיד להגיע.
רסידה לא תהפוך בן לילה לשכונה יוקרתית כמו וניס או סנטה מוניקה. אבל הריסת מבנים ריקים, הקמת מאות דירות חדשות והחזרת החיים לרחובות המסחריים מעידים על כך שאחת השכונות הקרובות ביותר ללבה של הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס מתחילה להיכתב מחדש. לפעמים, מהפכות עירוניות גדולות מתחילות דווקא מבית מרקחת נטוש אחד.
