לכאורה מדובר בעסקה שגרתית בענף הנדל"ן: חברת סטנלי מרטין הומס, אחת מבוני הבתים הבולטים בארצות הברית, הודיעה על רכישת קבוצת יונייטד הומס בסכום של 221 מיליון דולר. אלא שמאחורי השם האמריקני עומד בעלים יפני: דייווה האוס, שרכשה את סטנלי מרטין כבר בשנת 2017 והפכה אותה לזרוע הפעילות המרכזית שלה בארצות הברית. העסקה האחרונה אינה חריגה חד־פעמית, אלא חוליה נוספת בשרשרת רכישות שיטתית ומתוכננת היטב שמבצעות שלוש ענקיות בנייה יפניות בשוק האמריקני — בקצב שמתגבר משנה לשנה.
עשרה ימים בלבד לפני כן הודיעה סומיטומו פורסטרי על רכישת טריי פוינט הומס, אחת מחברות הבנייה הגדולות בארצות הברית, בעסקה של כ־4.5 מיליארד דולר. שנה קודם לכן רכשה סקיסואי האוס את קבוצת אם־די־סי הולדינגס תמורת כ־4.9 מיליארד דולר. כאשר מחברים את שלוש העסקאות הגדולות הללו לפעילות הרכישות המצטברת של כל אחת מהחברות, מתקבלת תמונה ברורה: חלק הולך וגדל מתעשיית בניית הבתים האמריקנית עובר לבעלות יפנית.
עבור רוכשי דירות אמריקנים רבים, המשמעות הסמלית אינה פחותה מהכלכלית: הבית שהם שואפים לקנות — סמל מובהק של החלום האמריקני — עשוי להיבנות בידי קבלן שהאסטרטגיה שלו נקבעת במשרדים בטוקיו.
המנוע המרכזי מאחורי המהלך אינו אמריקני, אלא יפני. יפן מתמודדת עם הזדקנות אוכלוסייה מואצת ועם ירידה מתמשכת במספר התושבים. שוק הדיור המקומי רווי, הביקוש לבנייה חדשה נשחק, וחברות הבנייה הגדולות, ששגשגו במשך עשורים על גלי העיור שלאחר מלחמת העולם השנייה, מוצאות עצמן בפני שוק מקומי מתכווץ. ארצות הברית, לעומת זאת, מציגה דינמיקה הפוכה: גידול אוכלוסין מתמשך, הגירה צעירה, ופריחה אזורית במדינות הדרום והדרום־מערב — טקסס, פלורידה, אריזונה והקרוליינות — שבהן הביקוש לבתים חדשים גבוה במיוחד. עבור תאגידים יפניים שמחפשים צמיחה יציבה לטווח ארוך, פרויקטי בנייה בדאלאס, שארלוט או פיניקס מציעים אופק עסקי מבטיח בהרבה מזה שבטוקיו או אוסקה.
שלוש החברות היפניות בחרו באסטרטגיות שונות אך משלימות. דייווה האוס בנתה רשת רחבה של מותגים מקומיים: סטנלי מרטין באזור אמצע החוף האטלנטי, טרומרק הומס בקליפורניה, קאסלרוק קומיוניטיז בטקסס, אריזונה וטנסי, וכעת גם קבוצת יונייטד הומס בקרוליינות. המודל שלה מתבסס על רכישת חברות קיימות תוך שמירה על זהותן המסחרית והניהול המקומי, כאשר הבעלות והכיוון האסטרטגי נקבעים מיפן. סומיטומו פורסטרי הציבה יעד מוצהר של אספקת כ־23 אלף בתים בשנה בארצות הברית עד שנת 2030, ורכישת טריי פוינט הומס מקפיצה אותה מדרגה משמעותית בדרך לשם. סקיסואי האוס, הפועלת בארצות הברית באמצעות חברת־הבת שלה, ביססה את עצמה כאחת משש חברות בניית הבתים הגדולות במדינה, לאחר שבלעה שורה של מותגים אזוריים לאורך השנים.
לפי ניתוח של אתר המחקר “רזיקלוב”, עם השלמת העסקאות האחרונות יחזיקו שלוש החברות היפניות יחד ביותר מ־5.5% משוק הבנייה הפרטית של בתים צמודי קרקע בארצות הברית. בשוק מפוצל ורב־שחקנים כמו השוק האמריקני, מדובר בנתח משמעותי שמעניק כוח השפעה על מחירים, קצב בנייה ודפוסי תחרות אזוריים.
הכניסה היפנית מספקת הון רב לענף שסובל ממחסור מתמשך בהיצע, אך היא גם משנה את מבנה הכוח בשוק. חברות שהיו עד כה ציבוריות אמריקניות, כפופות לביקורת רגולטורית וללחץ ציבורי מקומי, עוברות לבעלות תאגידית זרה שמרכז קבלת ההחלטות שלה נמצא בטוקיו. השימור של מותגים מקומיים יוצר תחושת המשכיות, אך מאחורי הקלעים עשויים להשתנות סדרי עדיפויות בנושאים כמו מדיניות תמחור, קצב פיתוח פרויקטים, יחסי עבודה ומידת המחויבות לדיור בר־השגה.
במקביל, גם השוק המקומי עצמו סובל מחוסר איזון: עודפי מלאי באזורים מסוימים כמו אוסטין, סן אנטוניו וחלקים מפלורידה, לצד ביקוש עז ומתמשך במוקדים אחרים. התוצאה היא שוק לא אחיד שבו יתרון תחרותי נקבע לא רק לפי מיקום, אלא לפי עוצמת ההון שמאחורי היזם. עבור רוכשי דירות אמריקנים רבים, המשמעות הסמלית אינה פחותה מהכלכלית: הבית שהם שואפים לקנות — סמל מובהק של החלום האמריקני — עשוי להיבנות בידי קבלן שהאסטרטגיה שלו נקבעת במשרדים בטוקיו.
