צפון איידהו – קרון רכבת נטוש, בן יותר ממאה שנה, ששימש במשך שנים מחסה לכעשרים חתולים והדיף ריח חריף של ריקבון ושתן, הפך בתוך חודשים ספורים לאחד מאתרי האירוח הייחודיים והמבוקשים באזור. מאחורי המיזם עומדת משפחה אמריקאית מאיידהו, שהשקיעה כ־150 אלף דולר בשיפוץ ושיקום הקרון – וכיום גורפת הכנסה שנתית נטו של כ־68 אלף דולר מהשכרתו לתיירים.
הקרון, שנבנה בשנת 1906, שימש במקור כקרון משולב להובלת נוסעים ודואר. גילויו היה כמעט מקרי: האב במשפחה סייע לשכן בפינוי שלג מגג אסם, וכך הבחין במבנה הרקוב. בעוד שרוב האנשים היו רואים בממצא מטרד שיש להיפטר ממנו, האב, חובב היסטוריה, זיהה פוטנציאל. הוא פנה לבעלים, הביע עניין ברכישה – וכתב המחאה במקום.
בדיקה שנערכה לאחר מכן מול האגודה ההיסטורית המקומית חשפה את ערכו החריג של הקרון. באזור פעלו בעבר בעיקר קרונות משא להובלת עצים, אך רק שני קרונות משולבים להובלת דואר ונוסעים. אחד מהם נהרס במשך השנים, והשני נחשב לאבוד. המספר 306, שנחשף על דופן הקרון, אישר כי מדובר באותו קרון נדיר, שהחל לפעול בראשית המאה ה־20 בעיר סנט צ'רלס שבמדינת מיזורי – ממצא שעורר עניין רב בקרב חוקרי תולדות הרכבת.
הקרון, שנבנה בשנת 1906, שימש במקור כקרון משולב להובלת נוסעים ודואר. גילויו היה כמעט מקרי: האב במשפחה סייע לשכן בפינוי שלג מגג אסם, וכך הבחין במבנה הרקוב. בעוד שרוב האנשים היו רואים בממצא מטרד שיש להיפטר ממנו, האב, חובב היסטוריה, זיהה פוטנציאל. הוא פנה לבעלים, הביע עניין ברכישה – וכתב המחאה במקום.
השלב הבא היה לוגיסטי ומורכב לא פחות. אף שהמרחק בין מיקומו המקורי של הקרון לבין הקרקע שבבעלות המשפחה עמד על כ־16 קילומטרים בלבד, נדרשו כשנתיים לאתר מוביל שהסכים להעביר מבנה כבד, מתפורר וחריג מממדיו. לבסוף, באמצעות דחפורים ומשאית ייעודית, הועבר הקרון ליעדו החדש.
לאחר ההובלה החלה עבודת התכנון. המשפחה החליטה להפוך את הקרון ליחידת אירוח מלאה, הכוללת טרקלין, חדר שינה, מטבח וחדר רחצה, תוך הקפדה שלכל חלל יהיה קשר לנוף הסובב. השיפוץ עצמו נמשך שישה חודשים, בעיצומה של מגפת הקורונה, וכלל מעורבות אינטנסיבית של שבעת האחים. שלושה מהם עבדו בפרויקט במשרה מלאה והשקיעו יחד כ־3,000 שעות עבודה.
העבודה החלה בהקמת גג חדש. הגג המקורי של הקרון היה ישן מדי ולא ניתן היה לאטום אותו בצורה בטיחותית. נוסף על כך נבנה גגון מעל מרפסת חיצונית, כדי לאפשר לאורחים לשהות בחוץ גם בעונת החורף המושלגת. בהמשך הוסרו שכבות עץ חיצוניות שלא היו מקוריות, והמבנה נוקה משאריות שימושים קודמים – בהם מתקן האכלה לבקר ומחסה לחתולים. חרף מצבו הירוד של הקרון, הצליחה המשפחה לשמר כ־98% מהחומר המקורי.
הטיפול ברצפות היה אחד האתגרים הקשים ביותר. ריח שתן החתולים היה עז במיוחד, והעץ דרש ליטוש עמוק באמצעות מלטשת תעשייתית. אזורים פגועים מולאו באפוקסי ימי, חומר המשמש בשיקום סירות, ולאחר מכן לוטשו מחדש עד להשגת מראה אחיד.
חלק מן העבודות המקצועיות בוצעו בידי קבלנים חיצוניים: קידוח באר, התקנת מערכות חימום ואוורור, ושחזור מסגרות החלונות. נגר מקומי שיחזר גם את ארונות המטבח, תוך שימוש בעץ אלון ובגוון שתאם במדויק את העץ המקורי. לדברי בני המשפחה, ההבחנה בין הישן לחדש כמעט בלתי אפשרית.
גם הבחירות העיצוביות נעשו מתוך רצון לשמור על אותנטיות. הצבע המקורי של הקרון היה שחור, אך המשפחה בחרה בגוון ירוק יער כהה. הגג חופה ביריעות נחושת מותאמות אישית, והריהוט נרכש בחנויות עתיקות ובמכירות חצר. תנור גז בסגנון תנור “בטן תפוחה” הותקן כדי להעניק תחושת חמימות – ללא סיכון בטיחותי. גולת הכותרת הייתה נברשת נחושת בטרקלין, שיוצרה לפי צילום היסטורי בידי בעל מלאכה מטקסס המתמחה בשחזור גופי תאורה.
המימון לפרויקט הגיע מקו אשראי עסקי של חצי מיליון דולר מחברת הבנייה המשפחתית. לאחר שהקרון החל לפעול כיחידת אירוח להשכרה לטווח קצר, נטלה המשפחה הלוואה לעסקים קטנים, שנפרעה בתוך שנה. בשנת 2024 הניב הקרון הכנסות ברוטו של כ־105 אלף דולר, עם רווח נקי שנתי של כ־68 אלף דולר. מחיר הלינה נע בין 325 ל־400 דולר ללילה.
הקרקע שעליה מוצב הקרון נמצאת בבעלות האב, והמיזם משתלב בתוכנית הפרישה שלו. “האתגר הגדול ביותר היה האמונה שאפשר באמת להציל את הקרון הזה,” אמר אחד האחים. “בפעם הראשונה שנכנסנו אליו, זה היה מדכא. אנחנו לא ראינו את הפוטנציאל – אבל אבא שלנו ראה אותו מהרגע הראשון.”
הסיפור, שהחל בגרוטאה מוזנחת בקצה אסם, הפך בתוך זמן קצר לדוגמה בולטת לשילוב בין שימור היסטורי, יזמות משפחתית וכלכלה תיירותית – ולתזכורת לכך שגם מבנים שנראים אבודים לחלוטין יכולים להפוך לנכס מבוקש, אם רק מישהו מוכן לראות בהם עתיד.
